פסק דין דיני עבודה בנושא תביעה לתשלום זכויות סוציאליות

 

פסק דין

 

1.התובע, עובד זר, תושב תאילנד, אשר עבד אצל הנתבע בענף החקלאות , הגיש תביעה לתשלום זכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת העבודה ומסיומה.

 

2.מהלך הדיון-

התובע, שכאמור הינו עובד זר, הגיש, ביחד עם תביעתו, בקשה להיחקר בחקירה מוקדמת.

ביה"ד נעתר לבקשתו הנ"ל של התובע ובתאריך 15.07.15 נגבתה ממנו, בעזרת מתורגמן לשפה התאית, עדות מוקדמת, בדיון שהתקיים לפני כבוד הרשמת תלחמי- סוידאן.

בתאריך 07.12.15, ולאחר שהנתבע הגיש כתב הגנה מטעמו, התקיים דיון מוקדם, לפני כבוד הרשמת תלחמי- סוידאן, במהלכו שטחו הצדדים את טענותיהם וענו על שאלות ביה"ד ובסיומו ניתנה החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע.

בתאריך 02.05.16 התקיים דיון מוקדם נוסף, במסגרתו נעשה ניסיון לסייע לצדדים לסיים את הסכסוך ביניהם בפשרה, אך הדבר לא צלח בידם ולכן נקבעה בתיק ישיבת הוכחות, אשר התקיימה בתאריך 24.05.16 ואשר במהלכה, נחקר, הנתבע, על תצהיר עדותו הראשית.

בהקשר זה יצויין, כי הואיל ונציגי הציבור שהוזמנו לישיבת ההוכחות, לא התייצבו, הוחלט, בהתאם לבקשת הצדדים, כי בית הדין ידון, בתיק, כדן יחיד (עמ' 13 שורות 10-20 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.05.16).

בסיום ישיבת ההוכחות, קצב ביה"ד, לצדדים, בהתאם לבקשתם, מועדים לשם הגשת סיכומיהם ולאחר שאלו הוגשו (סיכומי התובע ביום 06.06.16, סיכומי הנתבע ביום 06.07.16 וסיכומי התשובה, של התובע, ביום 12.07.16), הבשיל התיק למתן פסק דין.

 

3.להלן העובדות הרלוונטיות כפי שעלו מחומר הראיות ומעדויות הצדדים-

א.הנתבע הינו חקלאי, מחזיק בשטחים חקלאיים ועוסק בענף החקלאות.

ב. התובע, תושב תאילנד, הועסק אצל הנתבע בעבודות חקלאות.

ג.התובע עבד שישה ימים בשבוע, בימים א'- ו'.

ד.במהלך יום העבודה זכה התובע להפסקה בת שעתיים ולהפסקה נוספת של כ -15 דקות.

ה.לאורך תקופת עבודתו, התגורר, התובע, במשק החקלאי וקיבל מהנתבע מגורים, חשמל, מים גז ותנובה מהמשק.

ו.על יחסי העבודה שבין הצדדים חל צו ההרחבה בענף החקלאות.

ז.התובע קיבל את שכרו, במזומן וזאת מידי חודש בחודשו.

 

4.להלן השאלות שבמחלוקת:

א.מה היתה תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע?

ב.מה היו נסיבות סיום העסקתו של התובע והאם הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים?

ג.האם זכאי התובע להפרשי שכר מינימום ולהפרשי גמול שעות נוספות?

ד.האם זכאי התובע לגמול בגין עבודה בימי שבת?

ה.האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית?

ו.האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי חגים?

ז.האם זכאי התובע לשי לחג, ואם כן באיזה שיעור?

ח.האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי הבראה?

ט.האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי כלכלה?

י.האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשות פנסיוניות?

יא.האם זכאי התובע לתשלום בעבור בגדי עבודה?

יב.האם זכאי התובע לתשלום בגין תוספת ותק?

יג.האם זכאי התובע לתשלום בגין מענק שנתי?

יד.האם זכאי התובע לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים ולהלנת שכר?

טו.האם זכאי הנתבע לקזז כספים המגיעים לו, לטענתו, בגין הוצאות דיור, ביטוח רפואי והוצאות נלוות?

 

להלן אדון בפלוגתאות כסדרן;

 

5.מה היתה תקופת העסקתו של התובע אצל הנתבע?

התובע טען, כי הוא עבד אצל הנתבע מיום 27.05.10 ועד ליום 18.03.15, סה"כ 57.5 חודשים.

מנגד טען הנתבע, כי הוא העסיק את התובע מיולי 2010 ועד למועד עזיבתו בחודש מרץ 2013.

 

דיון והכרעה-

נטל ההוכחה בעניין משך תקופת העבודה מוטל על התובע (דב"ע נד1 23-2 פרינץ- גפן ואח', פד"ע כו 551).

במקרה שלפניי, למרות שהתובע לא הביא ראיה אובייקטיבית להוכחת תקופת העבודה לה טען, מצאתי שדוקא ראיות הנתבע, הפריכו את גרסתו שלו ותמכו בגרסת התובע וזאת, כפי שיובהר להלן -

הנתבע צירף לתצהירו תלושי שכר של התובע מחודש 7/2010 ועד לחודש 3/2013 וכן טפסי 106 לשנים 2010 עד 2012, כן צירף, הנתבע, את מה שלטענתו מהווה, כרטיסי העבודה של התובע לתקופה של 6/2010 עד ל- 3/2013 שעל פי הנטען חתומים בידי התובע (נספחים א' ו- ב' בהתאמה), כרטיסים שאליבא דתובע אינם אותנטיים כאשר החתימות שעליהם ואשר מיוחסות לו, הינן מזויפות.

בנוסף, הוגשו, לתיק בית הדין, אשרות עבודה שהונפקו עבור התובע וכן הסכם ההעסקה שנחתם בעת קליטתו לעבודה (מוצגים ת/1 ו- נ/1 בהתאמה).

מטופס 106 לשנת 2010, ניתן לראות כי התובע החל את עבודתו אצל הנתבע בחודש יוני ולא כפי שטען האחרון או ציין בתלושי השכר, כאילו תאריך תחילת העבודה היה ביום 01.07.10.

בנוסף, לגרסת הנתבע הוא זה אשר פעל לחידוש אשרות העבודה, של התובע (עמ' 15 שורות 4-7 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.05.16) וחתם איתו על הסכם עבודה (עמ' 19 שורות 8-9 לפרוטוקול הנ"ל).

ההסכם (נ/1) נחתם עוד ביום 21.05.10 ותאריך סיומו, כפי שנרשם בו היה: "27.01.15". הנתבע נשאל: "ההסכם הזה הוא עד 1/15?" והשיב: "כך כתוב. כן, הוא היה אמור להיות אצלי חמש שנים" (עמ' 19 שורה 28 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.05.16 ועמ' 20 שורה 1 שם).

עוד עלה מהראיות כי הנתבע חידש לתובע את אשרת השהייה שלו עד לשנת 2014, כאשר במסגרת חקירתו הנגדית הוצגה לו אשרת שהייה של התובע משנת 14 והוא נשאל: "...אם על אשרה זו אתה שילמתם כסף על מנת שיקבלה?" והשיב: "כן" ולכן נשאל:

"ש.אם במרץ 13' דיווחת שהוא ברח, איך הוא קיבל אשרה בשנת 14'?

ת.אשרה מתבצעת אחרי. לשנה קדימה, לפעמים בינואר, פברואר של אותה שנה.

ש.14', הוא קיבל אשרה בשנת 14' למרות שב- 3.13 הוא ברח?

ת.כאשר הראית לי את ת/1 לא הסתכלתי בדיוק מי שילם על זה. האישור לא מוכר לי משום מסמך שהגשת לתיק. פתאום הגשת אותו עכשיו.

ש.איך עובד ברחן שאתה דיווחת עליו כברחן יקבל אשרת שהייה?

ת.יכול להיות שזה נפל בין הכיסאות ולא דיווחו עליו כברחן. איך יכול להיות עובד שמגיש לאחר 3 שנים את התביעה כאשר לא עבד אצלי, איני מבין לאן אתה חותר?" (עמ' 18 שורות 10-18 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.05.16).

 

מהאמור לעיל עולה כי התובע הגיע ארצה בחודש מאי בשנת 2010, חתם על חוזה העסקה עם הנתבע בתאריך 21.05.10 (שתקופת העבודה לפיו היתה אמורה להסתיים בחודש ינואר 2015), החל לעבוד בחודש יוני 2010 וקיבל אשרת עבודה על שם הנתבע, עד שנת 2014, לכל הפחות.

די באמור לעיל כדי להפריך את גרסת הנתבע, כאשר עובדה זו בצירוף העובדה שהוא בחר שלא לחקור את התובע, כלל, על נושא זה ובצירוף כל הראיות שפורטו לעיל כדי להוביל למסקנה שיש לקבל את טענת התובע לפיה עבד אצל הנתבע מיום 27.05.10 עד ליום 18.03.15.

 

6.מה היו נסיבות סיום העסקתו של התובע והאם הוא זכאי לפיצויי פיטורים?

התובע טען, כי הוא פוטר מעבודתו לאחר שעבד 57.5 חודשים ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

הנתבע טען מאידך, כי התובע מעולם לא פוטר אלא הוא זה שעזב את המשק החקלאי ללא כל הודעה מוקדמת, בטרם הסתיים חוזה ההעסקה בין הצדדים וטרם הסתיימה תקופת שהייתו המקסימלית ולכן אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

 

דיון והכרעה-

ראשית נציין כי נטל ההוכחה לעניין טענת הפיטורים מוטל על כתפי התובע שכן הוא "המוציא מחברו". בנוסף נקבע כי כשבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה (דב"ע ל/3-18 נוח בנצילוביץ- אתא בע"מ, פד"ע ב' 41).

 

בענייננו, אקדים ואציין, כי לאחר בחינת הראיות והעדויות שנשמעו בפני הגעתי למסקנה כי התובע הצליח להוכיח גרסתו לפיה הוא פוטר מעבודתו, כמפורט להלן;

התובע הצהיר בתצהירו, כי "ביום 18/3/15 הגיע אבי מחברת חולצה כחולה- הלשכה הפרטית של הנתבע ולקח אותי לעבוד בקיבוץ נווה איתן באופן זמני. ביום 26/4/15 הגיע אבי למסור לי את הדרכון החדש שלי ובאותו מעמד הוא אמר לי שאין יותר עבודה ושעלי לחזור לתאילנד. אבי אמר לי שביום 30/4/15 עליו לעזוב את ישראל" (סעיף 4 לכתב התביעה וסעיף 4 לתצהיר).

התובע המשיך והצהיר כי "אמרתי לאבי שברצוני לנצל את מלוא התקופה העומדת לרשותי היינו 63 חודשים, אבי אמר לי אין עבודה ועלי לחזור לתאילנד" (רישא סעיף 5 לתצהיר).

מנגד הצהיר הנתבע כי "התובע עזב את עבודתו במשק באופן חד צדדי, שהה באופן לא חוקי בישראל במשך למעלה משנתיים וכל העת עבד במקומות עבודה שונים..." (סעיף 18).

הנתבע, בחר שלא לחקור את התובע בכל הנוגע לטענתו בדבר האופן בו הסתיימה העסקתו, כאשר הגרסה שהוא עצמו מסר העלתה תהיות לא מעטות ולא הצטיירה כמהימנה, כך למשל כאשר הוא נשאל לגבי נסיבות סיום יחסי העבודה ומה שהיה לאחר מכן, הוא העיד כך:

"ש.מתי עזב התובע ב- 3.13?

ת.בסביבות 4.13.

ש.באפריל או במרץ?

ת.מעיין, בתלוש האחרון של התובע. לשאלתך - ... אפשר לראות בתלושים כי ניכויי רשות לא נוכו וזה מסתכם, הוא קיבל את זה כבונוס, כלכלה, שק אורז.

ש.חוזר על שאלתי הקודמת, מתי בחודש מרץ הוא עזב?

ת.לא זוכר בדיוק תאריך מדויק.

ש.מה עשית לאחר שהוא עזב?

ת.דיווחתי טלפונית ל"חולצה כחולה", או "עוזר לחקלאי" לא זוכר. זה היה לפני כמה שנים.

ש.ומה?

ת.זהו.

ש.אם במרץ 13' דיווחת שהוא ברחן, איך הוא קיבל אשרה בשנת 14'?

ת.אשרה מתבצעת אחרי. לשנה קדימה, לפעמים בינואר, פברואר של אותה שנה.

ש.14', הוא קיבל אשרה בשנת 14' למרות שב- 3.13 הוא ברח?

ת.כאשר הראית לי את ת/1 לא הסתכלתי בדיוק מי שילם על זה. האישור לא מוכר לי משום מסמך שהגשת לתיק. פתאום הגשת אותו עכשיו.

ש.איך עובד ברחן שאתה דיווחת עליו כברחן יקבל אשרת שהייה?

ת.יכול להיות שזה נפל בין הכיסאות ולא דיווחו עליו כברחן. איך יכול להיות עובד שמגיש לאחר 3 שנים את התביעה כאשר לא עבד אצלי, איני מבין לאן אתה חותר?

ש.איפה הדיווח למשרד הפנים?

ת.אני אומר לך שלא דיווחתי למשרד הפנים, יש חברת כח האדם." (עמ' 17 שורות 26-28 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.05.16 ועמ' 18 שורות 1-20 שם).

 

בהמשך נשאל הנתבע על ידי בית הדין:

"ש.לשאלת בית הדין, היכן הדיווחים לחברת כח האדם?

ת.זה התבצע באמצעות הטלפון.

ש.לשאלת בית הדין - למה לא הבאת אחד מהם כעד?

ת.לא ידעתי שזה הענין". (עמ' 18 שורות 22-25 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.05.16).

 

בנוסף לכך שהנתבע בחר לא להביא לעדות מי מחברת כח האדם הוא גם לא הביא כל אסמכתא המעידה ומאשרת את טענתו כי אכן דיווח לה טלפונית, על בריחתו, הנטענת, של התובע ואף לא טרח להביא עובד או מנהל עבודה שעבדו אצלו, בתקופה הרלוונטית, כדי שיעידו על הנסיבות בהן התובע סיים את עבודתו וכן לא נתן הסבר, מניח את הדעת, לעובדה שאשרת השהייה של התובע אצלו היתה עד סוף שנת 2014 ולכך שלאחר בריחתו, הנטענת, לא טרח לבטל אשרה זו. לפיכך ובשים לב לראיות, מהן עלה כי התובע המשיך, לעבוד בשירותי הנתבע, לאחר חודש מרץ 2013 וכן לעובדה שהתובע לא נחקר בנקודה זו ולכן גרסתו לא נסתרה, מצאתי כי גרסתו עדיפה בעיניי על פני גרסתו, הבעייתית, של הנתבע ולכן הריני קובעת כי התובע זכאי לקבל פיצויי פיטורים.

 

באשר לשיעור פיצויי הפיטורים-

התובע עתר לתשלום פיצויי פיטורים על בסיס שכר מינימום חודשי בסך של 4,300 ₪ לחודש. הנתבע לאורך כל כתב ההגנה מטעמו הדגיש כי הוא העסיק עובדים זרים בהתאם לכלל חוקי ודרישות ההעסקה בישראל וכי "... מאז ומעולם הקפיד על תשלום לתובע על פי שכר המינימום אשר התעדכן מעת לעת וזאת על בסיס שעתי ועל פי כמות השעות החודשיות שעבד מידי חודש" (ההדגש במקור- א.י.)

לפיכך, הריני קובעת כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסכום של 20,604 ₪.

 

7.האם זכאי התובע להפרשי שכר מינימום ולהפרשי גמול שעות נוספות?

התובע טען, כי:

א.הוא עבד שעות מרובות מעבר לקבוע בצו ההרחבה ולא שולמה לו תמורה בגינן.

ב.הוא הועסק תמורת שכר יומי של 130 ₪ ליום עבודה של 8 שעות במקום 172 ₪ ובמקום שיקבל סכום של 20 ₪ עבור כל שעה נוספת.

ג.אין בידיו דו"חות נוכחות מסודרים אך לפי דוגמא לדו"חות שיש לו, רואים כי הוא עבד כ- 6 שעות נוספות מדי יום שבגינן קיבל 120 ₪ בלבד במקום 196.32 ₪.

ד.לפיכך הוא זכאי לסכום של 60,396 ₪ בגין הפרש שכר מינימום וסכום של 109,710 ₪ בגין גמול שעות נוספות.

 

הנתבע מנגד טען, כי:

א.התובע הועסק שישה ימים בשבוע, 8 שעות עבודה ביום וקיבל שכרו על פי הוראות חוק שכר מינימום, כאשר מקום שהועסק מעבר ל- 8 שעות הוא קיבל גמול על שעות נוספות - 125% לשעתיים הראשונות ו- 150% לכל שעה נוספת.

ב.לתובע היו בין שתיים לשלוש הפסקות ביום, מתוכן הפסקת צהריים בת שעתיים, כאשר קיבל שכר גם על זמן ההפסקות.

דיון והכרעה-

ביום 1.2.09 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), ולפיו:

"בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו" (סעיף 26 ב' לחוק הגנת השכר).

 

הנתבע הצהיר, כי התובע עבד שמונה שעות עבודה וכי התובע, כמו יתר העובדים, נהנה משתי הפסקות ביום, בתשלום. וכן כי זמני הנסיעה לעבודה ארוכים ואף הם נכללו בשעות העבודה במשק, כלומר - שעות עליהן מקבלים שכר. התובע אישר בעדותו את גרסת הנתבע ביחס להפסקות ולזמני הנסיעה למשק (ראה עדות התובע עמ' 3 שורות 10-29 לפרוטוקול הדיון מיום 15.07.15).

 

לאישוש טענותיו צירף, הנתבע, דו"חות נוכחות (נספח ב' לתצהירו), אשר לטענתו, נחתמו על ידי התובע.

ב"כ התובע העלה שורה של טענות כנגד אמינותם של הדו"חות שהוצגו על ידי הנתבע וכן כנגד קבילותם ואף טען כי החתימות המופיעות עליהם והמיוחסות לו, הן זיוף.

מבלי להכריע בטענת ב"כ התובע לעניין אמינות החתימות המופיעות על גבי הדו"חות ומבלי להיכנס לבקשות הצדדים בכל הנוגע למינוי מומחה – גרפולוג (היות ובסופו של דבר לא עמדו על בקשותיו אלו), הריני קובעת כי אין לייחס לדו"חות אלו כל משקל או משמעות וזאת מהטעמים הבאים:

א.הדו"חות, אשר הוגשו על ידי הנתבע, לא נחתמו לפניו, כפי שהוא עצמו הודה (עמ' 22 שורות 1-5 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.05.16).

ב.הדו"חות הוגשו ללא כל תצהיר מאמת נילווה ממנהלת החשבונות שלפניה, על פי הנטען, הם נחתמו (עמ' 22 שורות 1-5 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.05.16).

ג.הדו"חות לא הוצגו, לתובע, בעת חקירתו ולא ניתנה לו כל הזדמנות להתייחס אליהם.

ד.התובע לא נשאל, בחקירתו הנגדית, האם הוצגו לו דו"חות, מידי חודש בחודשו והאם חתם עליהם.

ה.הנתבע העיד כי הדו"חות נערכו על סמך הדו"חות הידניים שערכו הפועלים(ראו עדותו עמ' 22 שורות 4-5 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.05.16), אלא שהוא לא הוכיח כי יש התאמה בין הדוחות הידניים (לפחות אלו שצירף התובע לבין הדו"חות שהוא הגיש) ואף לא חקר את התובע בענין זה.

מעיון בתלושי השכר של התובע (נספח א' לתצהיר הנתבע), יכול להתקבל הרושם כי שכרו שולם בחוסר, שכן לדוגמא בחודש 7/2010 שולמו לתובע 200 שעות עבודה כשעות רגילות ובנוסף שולם לו 32 שעות כשעות נוספות בתעריף של 125% גם בחודש 8/2010 שולם לתובע 200 שעות כשעות רגילות ו- 32 שעות כשעות נוספות בתעריף של 125%, כך גם בחודשים נוספים, אלא שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע, בכתב תביעתו ובתצהירו, לא התייחס להפסקת הצהריים בת השעתיים - עובדה בה הודה במסגרת חקירתו הנגדית וכן לא התייחס לטענת הנתבע כי זמני ההפסקות כן נרשמו כשעות עבודה (ולכן מצאו ביטוי בתלושים והן למעשה הבסיס לאותו רושם שיכול להתקבל מעיון באותה שורה של 200 שעות (רגילות)שבתלוש, אליו התייחסתי ברישא של פיסקה זו). מדובר בעובדה שפעלה לחובת התובע, אשר לא ניתן לראותו, כמי שקיים את הדרישה המופחתת מאוד שבחוק הגנת השכר לאחר תיקון 24, בדבר הבאת ראשית ראיה בענין זה.

בקשר לטענת התובע, שהועלתה בסיכומיו, ולפיה תלושי השכר והרכיבים המופיעים בהם נרשמו למראית עין ואינם מייצגים את השכר והרכיבים האמתיים שקיבל שלא ניתן לקבל טענה זו ולא רק בשל העיתוי בו הועלתה אלא גם בשל כך שהתובע לא הוכיח טענתו זו מקום שהוא לא הוכיח כי השכר ששולם לו היה שונה מזה שנרשם בתלושי השכר, כאשר הוא גם לא פירט, בצורה מסודרת, מה השכר שקיבל מידי חודש בחודשו ומכאן שלא ניתן לדעת האם טענתו מתייחסת אך ורק לרכיבים המופיעים בתלושים או גם לתשלום הכולל שקיבל.

לכל זאת יש להוסיף כי התובע, לא טען, בכתב תביעתו, כי לא נמסרו לו תלושי השכר במהלך עבודתו, משכך, ומשטענתו הועלתה בעלמא ללא כל תימוכין, הריני קובעת כי הוא לא הוכיח שלא שולמו לו הסכומים הנקובים בהם.

לנוכח כל המפורט לעיל, הריני מורה על דחיית תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר מינימום ולתשלום בגין שעות נוספות.

 

8.האם זכאי התובע לגמול עבודה בימי שבת?

משקבעתי כי התובע עבד במסגרת השעות המפורטות בתלושי השכר, הריני קובעת כי הוא לא הוכיח את טענתו בדבר עבודה ביום המנוחה השבועי, ולכן הריני מורה גם על דחיית רכיב זה של תביעתו.

 

9.האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית?

התובע טען, כי לא ניתנו לו ימי חופשה בתשלום, לפיכך תבע פדיון חופשה שנתית בגין 62 ימי חופשה בסכום כולל של 11,532 ₪.

מנגד טען הנתבע, כי התובע קיבל את מלוא ימי חופשה להם היה זכאי על פי חוק חופשה שנתית.

 

דיון והכרעה-

בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה בנוסף לימי החופשה בשנה השוטפת (ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן - אנויה, מיום 08.10.16).

עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951, חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלום.

הלכה פסוקה היא, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שנותרה עומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו וכן כי על המעביד לנהל פנקס חופשה אשר במסגרתו יירשמו, באופן ברור, מכסת הימים להם זכאי העובד ומכסת הימים אותם ניצל (דב"ע לא/3-22, צ'יק ליפוט -חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).

במקרה שלפניי, לא עמד הנתבע בנטל זה, שכן הוא לא ניהל פנקס/כרטסת בדבר ימי החופשה שצבר/ניצל התובע, כפי שנדרש על פי חוק (ראו עמ' 8 שורות 24-25 לפרוטוקול הדיון המוקדם מיום 07.12.15), כאשר גם בתלושי השכר אין ניהול של מאזן ימי חופשה, ולא ניתן ללמוד על יתרת ימי החופשה שנצברו לטובת התובע.

זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר שצורפו, עולה כי מופיעה שם שורה של "תמורת חופש" כאשר עיון ברישום השעות שבתלושים מעלה כי התובע עבד בחודשים אלה חודש עבודה מלא.

מכאן שרכיב זה שולם לתובע במשכורת מדי חודש, גם בחודשים בהם עבד חודש עבודה מלא ולכן לא ניתן לקבוע כי התשלום הנ"ל שולם בעד חופשה שנלקחה בפועל, אלא הוא בבחינת תמורת חופשה והרי, בהתאם להלכה שנפסקה בע"ע 1144/04 אברהם מרחיב - מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, מיום 21.12.06, סכומים שמשלם המעסיק במהלך תקופת העבודה כ"תמורת חופשה", בשעה שאין העובד נהנה מהזכות לחופשה בפועל, אינם פוטרים את המעסיק מחובת תשלום דמי פדיון חופשה עם סיומם של יחסי עובד מעסיק.

 

יצויין עוד, כי עדותו של הנתבע באשר למהות הרכיב "תמורת חופש" שצויין בתלוש ומשמעותו לא היתה ברורה או מספקת -

"ש.הוא היה כל חודש לוקח יום חופש?

ת.כן. בדרך כלל, כן.

ש.למה בתלוש כתוב "תמורת חופש" ולא כתוב "יום חופש".

ת.לגבי הניסוח המילולי, אין לי מושג אבל זו הכוונה.

ש.יש הבדל, תמורת חופש זה אומר כי שילמת לו על יום החופש, כלומר הוא עבד ונתת לו על זה כסף?

ת.לא זו הכוונה, הכוונה שנתתי לו יום חופש ואם הוא לא לקח יום חופש. הוא קיבל את הכסף על זה. אני מסביר - מגיע לעובד יום חופש בחודש הוא לקח את החופש וקיבל תמורה עבור זה ואם הוא לא ניצל את יום החופש המגיע לו, אז הוא קיבל תשלום עבור היום הזה. אני מתנצל על כך שאני לא בקיא בדיני עבודה, אני חקלאי, יודע לגדל חסה ותבלינים ולהתייחס לעובדים שלי ברמה הכי גבוהה, עם חיות ועם כיף עבודה שאין דברים כאלה. אין לי באמת מושג, יש לי הנהלת חשבונות חיצונית." (עמ' 22 שורות 21-28 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.05.16 ועמ' 23 שורות 1-5 שם).

 

לפיכך, ומשהנתבע לא הוכיח כי התובע נהנה מחופשה בשכר בפועל במהלך תקופת עבודתו, הרי שהוא זכאי לפדיון חופשה.

 

בהתאם לצו ההרחבה התובע זכאי, בשלוש השנים הראשונות לעבודתו, ל- 12 ימי חופשה והחל מהשנה הרביעית – השישית ל- 16 ימים בשנה, לפיכך בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו והשנה השוטפת, התובע זכאי לפדיון 48 ימי חופשה בסכום של 8,256 ₪ (לפי שכר מינימום ליום עבודה 172 ₪).

 

10.האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי חגים ?

התובע תבע סכום של 7,740 ₪ בעבור 45 ימי חג.

הנתבע טען, כי התובע קיבל, לאורך כל תקופת העסקתו, מדי שנה, ימי חג בתשלום על פי בחירתו.

 

דיון והכרעה-

התובע לא פירט את ימי החג אליהם התייחסה תביעתו והוא טען, בתצהירו, באופן כללי ובלתי מפורט כי "לא קבלתי חופשה בתשלום בימי חג" (סעיף 12).

בנוסף, התובע גם לא פירט לחגי איזו דת הוא התייחס, מתי חלו החגים בגינם הוא תובע, האם חלק מן החגים חלו בשבת , האם עבד בחגים או שהה בחופש והאם עבד בימים שלפני ואחרי החגים.

למעשה, מתצהירו של התובע אף לא ברור אם עבד בימי החג ושולם לו שכר בגין ימים אלו, או שלא שולם לו רכיב זה כלל.

משהתובע לא פירט דבר בעניין תביעתו לדמי חגים, כאשר במאמר מוסגר יצויין כי בסיכומיו כלל לא התייחס לרכיב זה, הריני מורה על דחייתו.

 

11.האם זכאי התובע לשי לחג, ואם כן באיזה שיעור?

התובע טען, כי בהתאם לצו ההרחבה מגיע לו שי לחג, אותו לא קיבל ולכן טען כי יש לחייב את הנתבע לשלם לו סכום של 2,000 ₪, בגין רכיב זה.

הנתבע טען, כי התובע קיבל שי לחגים והרבה מעבר לנדרש על פי חוק.

 

דיון והכרעה-

התובע זכאי לקבל שי לחג, בגין תקופת עבודתו, לפי התעריף שנקבע בצווי הרחבה בענף החקלאות עבור החגים (ראש השנה ופסח) אשר חלו בתקופת עבודתו, אלא שהוא לא הוכיח מה התעריף שהיה בתקופה הרלוונטית. מה גם שמדובר בזכות נלווית אשר נועדה למימוש בפועל ולא לפדיון (דב"ע לז/3-131 ד"ר פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט 305), ולכן, הריני מורה על דחיית רכיב זה של התביעה.

 

12.האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי הבראה?

התובע עתר לתשלום עבור ימי הבראה בעבור השנתיים האחרונות לעבודתו בהיקף של 14 ימים ולפי ערך יום הבראה בסך 371 ₪, בסך כולל של 5,194 ₪.

הנתבע טען שלתובע שולמו מלוא דמי הבראה להם הוא זכאי ומכל מקום אין הוא יכול לתבוע מעבר לשנתיים האחרונות.

 

דיון והכרעה-

בהתאם לתלושי השכר שהוגשו (נספח א' לתצהיר הנתבע), הרי שולמה לתובע קצובת הבראה באופן יחסי מדי חודש בחודשו. בית הדין הארצי בפסק הדין דב"ע נב/3-12 יוסף ואסתר - רשת חנויות חגית ומיפ בע"מ , מיום 31.12.91, קבע כי מעביד רשאי לפצל את קצובת ההבראה לתשלומים חודשיים. לכן יש לקזז סכומים אלה ששולמו לתובע.

במצטבר שולמו לתובע דמי הבראה בסך 5,698 ₪ סכומים אלה יזקפו לטובת שנות עבודה קודמות ולא כנגד התקופה המזכה. בעבור השנתיים האחרונות, היינו מ- 4/13 עד ל- 3/15 , זכאי התובע לפי סעיף 32 לצו ההרחבה, ל- 14 ימי הבראה, ובהתאם לכך, הריני מחייבת את הנתבע לשלם לו סכום של 5,194 ₪ בגין דמי הבראה.

 

13.האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי כלכלה?

התובע תבע תשלום דמי כלכלה מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות בהיקף חודשי בסך 100 ₪, ובסך הכל עבור תקופת עבודתו הנטענת בסך 5,750 ₪.

הנתבע מצדו טען, כי התובע קיבל כלכלה הן בעין והן בכסף.

 

דיון והכרעה-

סעיף 37 לצו ההרחבה בענף החקלאות קובע שעובד בשכר יומי ועובד קבוע במשכורת חודשית יקבל דמי כלכלה כאמור בנספח ב' לצו ההרחבה. נספח ב' האמור קובע באשר לתנאים הנלווים לטבלאות השכר, שעובד חודשי יקבל דמי כלכלה בסך 100 ₪, ועובד בשכר יומי יקבל מענק של 4 ₪ לכל יום עבודה בפועל.

התובע העיד כי קיבל סחורה ותנובה מהמשק כמו למשל בצל, כוסברה ופטרוזיליה וכי קיבל חשמל, מים וגז למגורים (עמ' 2 שורה 29 לפרוטוקול מיום 15.07.15 ועמ' 3 שורות 1-6 שם), נוכח האמור, שוכנעתי כי התובע קיבל דמי כלכלה בעין ולכן אינו זכאי לדמי כלכלה ודין התביעה ברכיב זה להידחות.

 

14.האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשות פנסיוניות?

התובע טען, כי בהתאם להוראות צו ההרחבה היה על הנתבע להפריש לו כספים לקרן ביטוח ו/או קרן פנסיה בשיעור של 6% והואיל והוא לא קיים חובתו זו, יש לחייבו לשלם לו פיצוי בגין אי הפרשה בסכום של 14,835 ₪.

הנתבע הכחיש זכאותו של התובע לתשלום ברכיב זה. וטען כי אין חובה על המעביד להפריש סכומים.

 

דיון והכרעה-

באשר לעצם הזכאות אביא את האמור בע"ע 46242-10-10 טובי- מחמוד בני עודה, מיום 21.7.11, שם נקבע:

 

"...ואכן לאור האמור בפסיקה, לרבות עיון בהוראת סעיף 43 לצו ההרחבה, ניתן להסיק בבירור כי על המעסיק חובה להפריש בגין עובד קבוע 6% משכרו לקופת הגמל.

וכך נאמר בהוראת סעיף 43(ב) לצו ההרחבה המתייחס לעובדים קבועים, חודשיים, שנתיים ועונתיים ובה נכתב:

"המעסיק ינכה משכרו של העובד את חלקו (5.5%) להבטחת זכויות הפנסיה את האחוזים המתאימים ויעבירם לקרן הביטוח או לקרן הפנסיה יחד עם ההפרשות שהוא חייב בהם"

 

כאמור, על פי סעיף 43 לצו ההרחבה הנתבע היה מחויב להפריש עבור התובע 6% משכרו עבור קרן פנסיה, אך הנתבע לא עשה כן (ראו עמ' 10 שורה 26 לפרוטוקול הדיון המוקדם מיום 07.12.15).

לפיכך זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה.

בשים לב לתקופת עבודתו אצל הנתבע ובהתבסס על חישוביו שפורטו, הריני קובעת כי על הנתבעת לשלם לו סכום של 14,835 ₪ (4,300 ₪ * 6%*57.5 חודשים), בגין רכיב זה.

 

15.האם זכאי התובע לתשלום בעבור בגדי עבודה?

התובע טען, כי על פי צו ההרחבה זכאים עובדים לקבל שתי חולצות, שני זוגות מכנסיים ושני זוגות נעליים וכי בהתאם לצו, במקום ביגוד העובד זכאי לקבל 2% מהשכר ומכאן שיש לחייב את הנתבע לשלם לו סכום של 4,945 ₪.

הנתבע הכחיש זכאותו של התובע ברכיב זה, וטען כי התובע קיבל את כל אשר מגיע לו.

 

דיון והכרעה-

אין חולק, כי בהתאם לסעיף 42 לצו ההרחבה, העובדים הקבועים, השנתיים והחודשיים, יקבלו אחת לשנה "תמורת בגדי עבודה", כמפורט שם.

לפי לשונו של צו ההרחבה - לא מדובר בזכות לקבל בגדי עבודה "בעין", אלא, את התמורה עבור שתי חולצות, שני זוגות מכנסיים ושני זוגות נעליים. מכאן, שעניין לנו בזכות לתמורה כספית, אותה ניתן לגבות כמו כל חוב כספי ואין חובה לממשה במהלך העבודה, דווקא.

התובע דורש ברכיב זה - 4,945 ₪, תוך שהוא ביסס, ככל הנראה, את חישוביו, על הוראות הוראת סעיף 42(ה) לצו ההרחבה אשר קובעת כי "לעובד זמני או עובד בניסיון יפריש המעסיק לקרן הביטוח 2% משכרו היומי של העובד תמורת ביגוד".

אלא שעל פי סעיף 42 (ד) לצו ההרחבה "דמי הביגוד יעודכנו מדי שנה בשנה בהתאם לחוזר המשותף שיפורסם שיוצא על ידי האיגוד הארצי של הפועלים החקלאיים השכירים והתאחדות האיכרים בישראל", חוזר, כאמור, עם תעריפים רלוונטיים לא הוצג לנו.

הואיל ואין זה מתפקידו של בית-הדין לאתר תעריף של זכות כספית נתבעת, כזו או אחרת (ס' 32, סיפא, לע"ע 1697-07-12 אבו צפטט ואח' - ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ, 20.11.12 פס"ד חלקי; 4.4.13 משלים) והואיל ולא הוצג, לי, מכוחו הגיע התובע לסכום שתבע, והוא אף לא הסביר את חישובו, בתצהירו או בסיכומיו - הריני מורה על דחיית רכיב זה של תביעתו.

 

16.האם זכאי התובע לתשלום בגין תוספת ותק?

התובע תבע סך של 1,960 ₪ בגין השנה השנייה ועד החמישית לעבודתו.

הנתבע טען, כי המדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה וכן טען כי הוא שילם לתובע כספים נוספים מעבר לנדרש.

 

דיון והכרעה-

אין לקבל טענת הנתבע כי תוספת ותק היא זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם סיומם של יחסי העבודה שכן המדובר ב"תוספת שכר" (דב"ע לז/3-131 קלר - האוניברסיטה העברית, פד"ע ט', 305 (11.4.78).

תוספת הותק על פי הוראות הצו קמה החל מהשנה השנייה לעבודת התובע, משכך, הרי שיש לחשבה החל מחודש 6/11 ועד לחודש 3/15 (כולל) ובסך הכל 46 חודשים.

לפיכך, הריני קובעת כי התובע זכאי, בגין 12 חודשי עבודה הראשונים (מ- 6/11 עד ל- 5/12) לסכום של 17.5 ₪ לחודש, ובגין 12 חודשי העבודה השניים (מ- 6/12 עד 5/13) לסכום של 35 ₪ לחודש; ובגין 12 החודשים השלישיים (מ- 6/13 עד 5/14) לסכום של 52.50 ₪ לחודש ומ- 6/14 עד ל- 3/15 לסכום של 70 ₪ לחודש, כאשר כל הסכומים הנ"ל, מסתכמים בסכום של 1,960 ₪.

 

17.האם זכאי התובע לתשלום בגין מענק שנתי?

התובע טען, כי הנתבע לא פעל בהתאם להוראות סעיף 36 לצו ההרחבה, הקובע כי כל עובד זכאי, לקבל מענק שנתי בגובה מחצית המשכורת, שתשולם לו בשני חלקים שווים, במהלך השנה ולכן תבע תשלום מענק שנתי בסכום של 2,150 ₪ לשנה , ובסה"כ, בהתאם לשנות עבודתו, תבע סכום של 8,600 ₪, בגין רכיב זה.

הנתבע הכחיש את זכאותו של התובע לתשלום המענק כן טען כי המדובר בזכות נלווית אשר אינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי העבודה.

 

דיון והכרעה-

כפי שטען התובע, סעיף 36 לצו ההרחבה הוא מקור זכאותו לרכיב המענק השנתי ולכן מקום שהנתבע לא הוכיח כי שילם רכיב זה, ומשנשאל בחקירתו הנגדית אם שולם לתובע מענק שנתי השיב "קיבל לפי החוק, מה רשום בתלושים", כאשר במענה לדרישה כי יפנה לתלושים בהם מופיע כי שולם רכיב זה לתובע הוא הפנה לחודש "ב- 1.13." ומשנשאל "אבל מה עם לפני?" השיב:"לפני זה לא התמצאתי. רוה"ח שלי לא היתה זה... ונתנה מה שהיא ידעה, ומה שלא לא." ולשאלה "איך חושב הסכום של המענק השנתי?" ענה כי "אין לי מושג" (עמ' 23 שורות 12-20 לפרוטוקול הישיבה מיום 24.05.16)

 

הוראות הצו ההרחבה קובעות כי עובד יומי יקבל מענק של 4 ₪ לכל יום עבודה כמענק שנתי ולכן אינני מקבלת את תחשיב התובע, בעניין זה, הואיל והוא מבוסס על שיעור המענק לעובד חודשי .

את שיעור המענק יש לקבוע בהתאם למספר ימי העבודה. כעולה מתלושי השכר, התובע עבד מדי חודש 25 ימים הינו, ולפי תקופת עבודתו , עבד 1,437.5 ימים.

 

לפיכך, הריני קובעת כי, על הנתבע לשלם לתובע מענק שנתי בסכום 5,750 ₪ בניכוי המענק ששולם לו החל מחודש 1/13 (בסכום מצטבר של 300 ₪), משכך, הריני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום של 5,450 ₪ בגין מענק שנתי.

 

18.האם זכאי התובע לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים ולהלנת שכר?

התובע עתר לחייב את הנתבע בפיצויי הלנה בגין אי תשלום שכרו ואי תשלום פיצויי פיטורים, ללא כל הצדקה וללא כל סיבה.

הנתבע הכחיש את זכאותו של התובע לפיצויי הלנה.

 

דיון והכרעה-

על היקף שיקול הדעת בפסיקת פיצויי הלנה נקבע, כי בהפעלתו צריך להביא בחשבון מחד - את מטרת פסיקת פיצויי ההלנה , שהיא הרתעת מעביד מלהלין את שכר העובד, ומאידך - את שיעורם הגבוה של פיצויים אלה, המהווה סנקציה דרקונית, מעין עונשית.

בנוגע לסמכות בית הדין להפחית פיצויי הלנה נקבע בע"ע 431/08 יהודה חלאוי - ברוך גרינברג בע"מ, מיום 8.6.09 כי לבית הדין הסמכות להפעיל את שיקול דעתו בהתחשב במכלול נסיבות העניין.

במקרה שלפניי והואיל ולא מצאתי הצדקה לכך שהנתבע לא שילם לתובע פיצויי פיטורים, כאשר גם אם אכן התובע היה נוהג להרבות בשתיית אלכוהול (כפי שטען הנתבע וכפי שאולי ניתן ללמוד מעדות התובע) או להמר (כפי שעלה גם מעדותו של התובע) אין בכך כדי להצדיק את העובדה שהנתבע לא שילם לתובע את פיצויי פיטוריו בזמן ולכן ולאחר שהפעלתי שיקול דעת והבאתי בחשבון גם את הדרקוניות של סנקציית פיצויי ההלנה, החלטתי להעמידם על סכום של 5,000 ₪.

בכל הקשור לפיצויי הלנת שכר - הואיל והשתכנעתי כי אותם רכיבים שלא שולמו לתובע ואשר נחשבים כשכר, לא שולמו עקב טעות שניתן להגדירה כטעות כנה, החלטתי שלא לחייב את הנתבע בפיצויי הלנת שכר, בגין אי תשלומם אלא רק בהפרשי ריבית והצמדה כחוק.

 

19.האם זכאי הנתבע לקזז כספים המגיעים לו בגין הוצאות דיור, ביטוח רפואי והוצאות נלוות?

במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע, כי הוא לא קיזז משכר התובע סכומים שהיה זכאי לקזזם על פי תקנות עובדים זרים הנוגעים להוצאות מגורים, הוצאות נלוות למגורים וביטוח רפואי ובסה"כ - סכום של 4,300 ₪. בסיכומיו, הוסיף הנתבע וטען, כי על התובע לפצותו בסכום של 104,000 ₪ בגין התנהלותו וחוסר תום הלב שהפגין כלפיו.

 

דיון והכרעה-

לא מצאתי מקום לנכות מהתשלומים המגיעים לתובע ניכויים מותרים בגין מגורים וביטוח רפואי שכן טענה זו לא הוכחה. הנתבע לא פירט את הסכומים והרכיבים שבגינם הוא עתר לקיזוז ולא את שיעורם, כן הוא לא פירט את אופן חישוב הסכום הכולל. כאשר לעניין החובה לכמת ולפרט טענת קיזוז בכתב ההגנה ניתן ללמוד מע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ- סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו (3) 518 (1982).

באשר לתביעת הנתבע לקיזוז פיצויי בשל חוסר תום לבו הנטען של התובע, הרי שמדובר בטענה שלא בא זכרה בכתב ההגנה ומשכך, היא מהווה הרחבת חזית אסורה.

לנוכח האמור לעיל, הריני מורה על דחיית טענת הקיזוז.

 

20.סוף דבר-

לנוכח כל האמור לעיל, הריני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.סכום של 20,604 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

ב.סכום של 5,000 ₪ בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

ג.סכום של 8,256 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית.

ד. סכום של 5,194 ₪ בגין פדיון דמי הבראה.

ה.סכום של 14,835 ₪ בגין אי הפרשה לקרן פנסיה.

ו.סכום של 1,960 ₪ בגין תוספת ותק.

ז.סכום של 5,450 ₪ בגין מענק שנתי.

כל הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מחודש 4/15 ועד למועד תשלומם בפועל.

 

21.הוצאות ושכר טרחת עו"ד-

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ולמרות שהתביעה התקבלה רק בחלקה, החלטתי שיש לחייב את הנתבע לשלם לתובע גם הוצאות משפט בסכום של 1,250 ₪ וגם שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ וזאת מבלי להתעלם מהפער שבין סכום התביעה לבין סכום פסה"ד אך מתוך התחשבות גם בסכום פסק הדין, שכן פסקתי לזכות התובע וגם בעובדה, שהאחרון, היה נכון, לכל אורך הדרך, להגיע להסכם פשרה או להסכים לפסק דין לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט (לא מנומק) - שתי חלופות שהיה בהן כדי לחסוך בזמן לא מבוטל ובמשאבים ואשר לא יצאו מן הכח אל הפועל בשל עמדתו הנחרצת של הנתבע.

סכום הוצאות המשפט וסכום שכ"ט עו"ד, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום.

 

22.זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

 

ניתן היום, י"ט באב תשע"ו, (23 באוגוסט 2016), בהעדר הצדדים.