1. עניינו של פסק דין זה בתביעה שהגיש מר פלה פהונסאווט (להלן: "התובע"), אזרח תאילנד אשר הגיע לישראל לעבודה בחקלאות באוגוסט 2010. על פי כתב התביעה עבד התובע אצל מר יצחק ספיר (להלן: "הנתבע") מסוף פברואר 2011 ועד לאמצע אוקטובר 2015 ברציפות. בתביעתו ביקש התובע לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים בסכום של 21,700 ₪, והפרשי שכר בגין אי תשלום שכר מינימום וזכויות נלוות שאותם העמיד לצורכי אגרה בסכום של 100,000 ₪.
הצדדים:
2. כמצוין לעיל, התובע הוא אזרח תאילנד אשר הגיע לישראל לעבוד בחקלאות באוגוסט 2010 מכוח אשרת עבודה שפקעה ביום 4.11.2015.
3. הנתבע הינו בעל משק חקלאי בכפר מימון.
המחלוקות:
4. מטעמי יעילות אין בדעתנו לפרט בשלב זה של פסק הדין את טענות התובע בכתב התביעה ואת תשובת הנתבע, אלה לחילופין לפתוח בהגדרת המחלוקות שבין הצדדים כפי שאלה משתקפים בכתבי הטענות ובסיכומיהם, כדלקמן:
א. לטענת הנתבע יש למחוק את התביעה בנימוק כי ייפוי הכוח שניתן לב"כ התובע בוטל במהלך ניהול התביעה בעקבות חתימת הסכם פשרה בינו לנתבע, במסגרתו ויתר התובע על כל תביעה או טענה המתייחסת לתקופת העסקתו בשירות הנתבע וסיומה .
ב. לטענת הנתבע תלושי השכר שהנפיק הנתבע במהלך התקופה מושא התביעה, משקפים את מציאות העסקתו של התובע ומהם עולה כי:
(1) התובע הועסק על ידי הנתבע שלא ברציפות, כך שבמהלך כל התקופה מושא התביעה הועסק בסה"כ 28 חודשים אצל הנתבע.
(2) לתובע שולם שכר וזכויות נלוות (חופשה, הבראה, מענק שנתי, תוספת ותק ופיצוי בגובה הפרשות המעסיק לפנסיה), הבאים לביטוי בתלושי השכר. בהתאם טען הנתבע, כי אין בסיס בתביעת התובע לשכר ולזכויות נלוות.
ג. הנתבע הכחיש את הטענות בכתב התביעה המתייחסות למסגרת העבודה בשירותו ואת טענות התובע להפרשי שכר ולזכויות נלוות – כמפורט בכתב התביעה.
ד. לטענת הנתבע אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים בנימוק כי התובע "הוא זה שנטש בכך שלא עלה בטיסתו בחזרה לארץ מולדתו וכי ידע שעליו לקיים גמר חשבון, אך הודרך באופן כזה או אחר שלא לקבל את המגיע לו ולתבוע הרבה יותר מאוחר יותר".
דיון והכרעה:
5. על רקע האמור לעיל, את פרק הדיון וההכרעה בפסק הדין נקיים בסדר הבא: נפתח בטענות הנתבע למחיקת כתב התביעה בעקבות הליכים שהתקיימו לאחר הגשת התביעה, הליכים שלטענת הנתבע הסתיימו בהסכם פשרה בין התובע לנתבע ובביטול ייפוי הכוח שניתן לבא-כוחו. משם ניגש לבירור טענת התובע לפיה יחסי עובד מעסיק בין הצדדים התקיימו ברציפות לאורך התקופה מושא התביעה, דהיינו מחודש פברואר 2011 ועד כולל אוקטובר 2015. בסיומו של בירור זה – בשאלת הרציפות בעבודה – ניגש לבירור המחלוקת העובדתית שבין הצדדים המתייחסת לתנאי העסקה והשכר ששולם לתובע וזכויות נלוות מהן נהנה במהלך תקופת הקשר. במסגרת בירור זה נתעכב על שאלת מעמדם ומשקלם הראייתי של תלושי השכר שהציג הנתבע כמשקפים את מציאות העסקתו של התובע בשירותו. לבסוף נבחן את תביעת התובע ברכביה השונים.
הבקשה למחיקת התביעה:
6. במהלך ניהול ה תביעה מושא פסק הדין הציג הנתבע הסכם פשרה שלפיו הגיע לסיכום עם ה תובע על סיום המחלוקת שבין הצדדים; ובמסגרתו בקש ת התובע לשחרור בא-כוחו . יודגש כי ההסכם שהוגש לבית הדין קושר ישירות בין הס כם הפשרה אליו הגיעו כביכול התובע והנתבע, אשר על פי האמור באותו הסכם מספק את רצונות התובע, לבין שחרור ב"כ התובע המייצג מהמשך ייצוג התובע. בהקשר זה נאמר בהסכם כי - "בגלל הסיבה האמורה (ההסכמה לפיה ישלם הנתבע לתובע את הסכום השווה ל-70,000 באט -הוספה שלי-ט.מ), מתבקשת המחיקה וביטול ייפוי הכוח" .
על רקע זה התבקש בית הדין למחוק את כתב התביעה בטענה לקיומו של הסכם פשרה בין הצדדים ובנימוק נוסף ולפיו אין ב"כ התובע מוסמך להמשיך ולייצג את התובע בתביעה מושא פסק דין זה, לאור האמור בהסכם הפשרה (להלן: "הבקשה למחיקה") .
7. את הבירור בבקשת הנתבע למחיקת התביעה מבקשים אנו לפתוח בהתייחסות לאופן שבו על בית הדין לנהוג במציאות שבה הנתבע מגיש לבית הדין בקשה למחיקת התביעה בטענה לקיומו של הסכם פשרה שאליו הגיע עם התובע לאחר הגשת התביעה; ושלא באמצעות בא כוחו. סוגיה ה מעוררת שתי שאלות: השאלה הראשונה מתייחסת לאופן שבו יש לבחון בקשה שכזו; השאלה השנייה שמעוררת סוגיה זו היא שאלת נטל הראיה. במילים אחרות, השאלה על מי מוטלת חובת השכנוע בקיומם של התנאים שבהם ניתן לתת תוקף להסכם פשרה שכזה. בשאלות אלה נתייחס להלן בסדר הצגתן לעיל.
8. במציאות שבה משפט העבודה בא להגן על העובדים באמצעות הכרה בזכויות קוגנטיות העומדות לעובד ואשר אינן ניתנות לוויתור; פערי הכוחות והמידע שבין תובע (העובד) לנתבע (המעסיק) וכפועל יוצא מכך, השיקולים שעל בית הדין לבחון בשעה שהוא מתבקש לתת תוקף להסכם פשרה שמגיש הנתבע עם התובע, שלא בידיעת ובמעורבות בא-כוחו תוך כדי ניהול התביעה מושא ההסכם – דומים לאלה המאפיינים מציאות של חתימה על הסכם ויתור על ידי העובד הלא מיוצג , עם סיומם של יחסי עובד מעסיק. בהתאם יש ללמוד מההלכה המתייחסת למתן תוקף לקיומו של כתב ויתור – מבחינת התנאים למתן התוקף ונטל הראיה ביחס לקיומם של התנאים – גם למצב בו מתבקש בית הדין לתת תוקף להסכם פשרה שבין תובע מיוצג לבין נתבע לסכם שנעשה מבלי ליידע את עורך הדין המייצג את התובע וללא מעורבותו.
9. כפי שנפסק בדב"ע 2-10/98, אלדד קנטי נ' דיגיטל אקויפמנט זק בע"מ –
"המדיניות הכללית הנהוגה בבתי הדין לעבודה, היא לתת תוקף לכתב ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפה. כך לא יינתן תוקף לכתב ויתור במקרים אלה:
א. כתב הויתור אינו ברור וחד משמעי:
ב. כתב הויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו ...
ג. העובד לא קיבל ח שבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הויתור...
ד. יש פגם במסמך הויתור...
ה. לאחר חתימת כתב הויתור מתעוררים חילוקי דעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך..".
כן נפסק כי נטל השכנוע בקיום התנאים שבהם ניתן לתת תוקף לכתב ויתור מוטל על הטוען לקיומו של כתב ויתור תקף.
10. בהתאם לעקרונות אלה על הנתבע להוכיח כי הסכם הפשרה שהגיש לבית הדין, ואשר גובש ונחתם ללא ידיעת ומעורבות ב"כ התובע, עומד בתנאים שנקבעו בפסיקת בית הדין הארצי ומצוטטים לעיל לעניין תוקפו של כתב ויתור כל זאת כתנאי למחיקת התביעה בטענה לקיומו של הסכם פשרה שבמסגרתו שחרר התובע את בא כוחו מהמשך הייצוג ובירור התביעה .
11. בענייננו, אין הבקשה למחיקה מלווה בראיות כלשהן שיש בהם כדי ללמד כי הסכם הפשרה שעל פי הטענה נחתם על ידי התובע , במסגרתו שוחרר ב"כ התובע נעשו מתוך מודעות התובע למשמעות הסכם הפשרה ושחרור בא כוחו מהמשך ייצוג, ולאחר קבלת הסבר מפורט על זכויותיו לרבות הצגת המשמעויות הכספיות של התביעה ומנגד של הסכם הפשרה. מכאן שאין ההסכם עומד בדרישות שקבעה הפסיקה למתן תוקף להסכמה שכזו.
12. זאת ועוד. אחד מהסממנים להיותו של הסכם פשרה משקף הבנה מודעת של הצדדים הוא קיומה של הלימה בין הזכויות וחובות שמקיים ההסכם לצדדים , לסיכונים ולסיכויים של הצדדים בניהול ההליך. בענייננו על פי הסכם הפשרה שצורף לבקשה למחיקת התביעה, אמור התובע לקבל במסגרת אותה פשרה סכום השווה בשקלים חדשים לכ-8,500 ₪ (70,000 באט) – שאף ביחס אליהם אין הוכחה כי שולמו לתובע - זאת שעה שעל פי עדות הנתבע עצמו, ביקש לשלם לתובע פיצויי פיטורים המתייחסים לתקופת העסקתו בשירותו בסכום שאיננו נמוך מ-10,850 ₪ . ב עובדה זו יש כדי ללמד כי ההסכם הנטען איננו משקף את הסיכונים והסיכויים שיש בהמשך ניהול ההליך, ובלשון אחרת להסכמה מודעת מצד התובע להסכם עליו כביכול חתם מרצונו החופשי.
13. בנסיבות שכאלה אין מנוס מהמסקנה לפיה אין מדובר בהסכם פשרה אותנטי במובן זה שההסכם מבטא הסכמה מדעת של התובע לזכויותיו, אלא להבדיל, לפסאדה של הסכם שכל מטרתו למנוע את בירור תביעתו של התובע ולשחרר את הנתבע מהסיכון שבהמשך בירור התובענה . פשוט כי באין תוקף להסכם הפשרה, אין כל משמעות לבקשה לשחרור ב"כ התובע מהמשך ייצוג התובע, שהוא מרכיב באותו הסכם בקשה של פי ההסכם איננה נובע ת מחילוקי דעות (כך על פי ההסכם שהוגש לבית הדין) שבין התובע לבא-כוחו , אלה בשל הסכמה כביכול על יישוב המחלוקת מחוץ לכתליי בית הדין . כפועל יוצא מהאמור לעיל, אין לקבל את טענת הנתבע לפיה אין ב"כ התובע מוסמך להמשיך ולייצגו ולהמשיך את בירור ההליך בהיעדר ייפוי כוח.
אשר על כן הבקשה למחיקת התביעה נדחית.
שאלת הרציפות בעבודה:
14. את טענת התובע לקיומם של יחסי עובד מעסיק ברציפות בינו לנתבע בתקופה שמחודש פברואר 2011 ועד לאוקטובר 2015; ומנגד טענת הנתבע ליחסי עובד מעסיק שלא ברציפות – מבקשים אנו לפתוח ב ציון העובדות הבאות:
א. החל מפברואר 2011 ועד למועד סיום הקשר, הועסק התובע בעבודה חקלאית בישראל בהתאם לאשרת עבודה שהונפקה עבורו והיתר שהוצא על שם הנתבע .
ב. במהלך כל תקופת הקשר התגורר התובע במגורים שהעמיד לרשותו הנתבע.
ג. על פי עדות הנתבע, היה הנתבע מסיע את התובע מידי בוקר לעבודה בשירותו או בשירותם של חקלאים אחרים.
ד. על פי עדות התובע מי ששילם את שכרו לאורך כל תקופת ההעסקה, היה הנתבע. עדות זו לא נסתרה בעדויות של הנתבע או עדים מטעמו, שמכוחם ניתן היה ללמוד כי לאורך התקופה מושא התביעה שולם לתובע שכר על ידי אחרים. נדגיש כי הימנעותו של הנתבע מלהביא עדים שיש בהם כדי ללמד כי הם שהעסיקו בפועל את התובע במהלך התקופה מושא התביעה והם אלא ששילמו לתובע שכר בתקופות שהן הועסק על ידם – פועלת לחובת הנתבע וכחיזוק לגרסת התובע שלפיה לכל אורך התקופה מושא התביעה, שולם שכרו בידי הנתבע.
ה. אין כל הוכחה כי התובע נויד על ידי הנתבע לעבודה אצל אחרים. לעניין זה יש להבחין בין שתי צורות של ניוד: ניוד בתוך תחומי המושב ובמסגרתו העובד הזר מופנה לעבודה אצל מעסיק אחר בתוך תחומי המושב במסגרת העזרה ההדדית שבין חברי האגודה השיתופית ובו המעסיק של העובד נשאר בעל ההיתר; לבין ניוד מחוץ לתחום המושב הכרוך בין היתר בדיווח לרשויות ורישום המעסיק שאליו נויד העובד אצל הרשויות. במקרה שלפנינו אין כל ביטוי לניוד התובע למעסיקים שנמצאים מחוץ לתחום המושב וכאמור ניוד בתוך תחומי המושב, איננו מנתק את יחסי העבודה שבין בעל ההיתר לעובד הזר. מכאן מהיבט הרישוי, היה הנתבע מעסיקו של התובע לאורך כל תקופת הקשר מושא התביעה.
15. המסקנה המתבקשת ממציאות שבה היתר ההעסקה המתייחס להעסקתו של התובע בחקלאות בתקופה מושא התביעה, הוא על שם הנתבע; במצב דברים שבו התגורר התובע לאורך התקופה מושא התביעה במגורים שהעמיד לרשותו הנתבע ; בשעה שהנתבע הוא זה שדאג להעסקתו בפועל, הן בעבודה בשירותו והן בשירותם של אחרים; ולתשלום שכרו של התובע מידי חודש – היא - כי יחסי עובד מעסיק התקיימו ברציפות בין התובע לנתבע לאורך תקופת הקשר לאורך התקופה מושא התביעה.
תנאי ההעסקה והשכר:
16. את המחלוקת לעניין תנאי ההעסקה והשכר של התובע, מבקשים אנו לפתוח בהפניה להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון קבלה לעבודה) תשס"ב-2012 (להלן: "חוק הודעה לעובד") הקובע בסעיף 5א' כי:
"בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מן העניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3 בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971".
ולסעיפים 26ב(א) ו-(ב) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") ולפיהם:
"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –
"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה תשלום שכר עודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישי שעות נוספות חודשיות".
17. במקרה שלפנינו לא הציג הנתבע הודעה לעובד כאמור בחוק הודעה לעובד ו/או חוזה עבודה המגדיר את זכויותיו של התובע ומנגד הגיש התובע תצהיר המתייחס לשכר ששילם לו הנתבע ולפיו:
"שכרי היה כדלקמן: בתחילה הייתי מקבל 120 ₪ ליום וסך 16 ₪ עבור שעות נוספות, סכום זה עלה בהדרגה ל 150 ₪ ליום עבודה של 8 שעות וסך של 23 ₪ עבור שעה נוספת. בהתאם לחישוב שעשה בא כוחי ההפרש בין השכר שמגיע לי על בסיס שכר מינימום לבין השכר ששולם בפועל עולה לסך של 79,954 ₪, יודגש כי סכום זה חושב על בסיס 125% בלבד לשעה נוספת.
כאשר עבדתי בקטיף שכרי היה בקבלנות לפי ארגזים כאשר עבור כל ארגז הייתי מקבל בממוצע 60 ₪ לארגז תפוזים ו 20 ₪ לאשכולית...".
כך גם לא הציג הנתבע דוחות נוכחות המתייחסים לתקופה מושא התביעה.
18. אשר על כן בענייננו, מקום שהצדדים חולקים הן על תנאי שכרו של התובע ועל הפרשי השכר להם הוא זכאי, שהם נגזרת מחובת תשלום שכר מינימו ם כחוק, נוכחות התובע בעבודה והשכר ששולם בפועל - על הנתבע להוכיח את גרסתו לפיה שילם בפועל לתובע שכר מינימום, בה תבסס על נוכחות התובע באופן שאין התובע זכאי להפרשי שכר .
19. לטעמנו, לא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להוכחת הגרסה לפיה שילם התובע שכר מינימום כחוק, המתבסס על הימים והשעות בהן עבד; זאת מהנימוקים שנפרט להלן:
א. בסעיף 14 לתצהירו טען הנתבע כי "מידי חודש בחודשו קיבל התובע את שכרו, בהתאם לשעות העבודה שעבד ובהתאם לשכר המינימום, אשר התעדכן לאורך תקופת העסקתו". גרסה זו בתצהיר נסתרה בחקירתו הנגדית של הנתבע, ובה אישר את טענת התובע לפיה השכר ששולם לתובע בתקופת הקטיף, נקבע על פי הספק.
ב. אין בידינו לתת אמון בגרסת הנתבע לפיה שילם לתובע שכר המבוסס על שכר המינימום ושעות העבודה של התובע לאור התרשמותנו מעדותו בפנינו, שבאה לביטוי בתשובות מתחמקות לשאלות ב"כ התובע המתייחסות לשכר ששולם לתובע. כך לדוגמא נשאל הנתבע והשיב:
"ש. בסעיף 14 לתצהירך אתה אמרת שהעובד קיבל את שכרו בהתאם לשעות העבודה, נכון?
ת. כנראה שכן.
ש. איך זה מסתדר עם מה שאמרת קודם שהוא עבד לפי הספקים?
ת. אולי זה לא מדויק, אבל זה המושגים שלי, זה שעבדנו ככה (הדגשה שלי – ט.מ) ".
ובמקום אחר נשאל הנתבע והשיב:
"ש. בהתחלה הוא היה מקבל 120 ₪ ליום, נכון?
ת. מה זה בהתחלה? הוא היה מקבל מה שהיה צריך.
ש. בתקופה הראשונה.
ת. לא זוכר את שכר המינימום, מה שהיה שכר מינימום הוא קיבל.
ש. הוא אמר שבהתחלה הוא קיבל 120 ₪ ליום וזה עלה ל-150 ₪ ליום, זה נכון?
ת. אם זה היה שכר המינימום, אז כן (הדגשות שלי-ט.מ) ".
ג. בניגוד לגרסת הנתבע שטען באופן סתמי כי העסיק את הנתבע בשכר מינימום ושילם לתובע מידי חודש שכר המבוסס על שכר המינימום ושעות העבודה בפועל, הגיש התובע רישום שנערך בזמן אמת של השכר לו היה זכאי בהתאם להסכמה שבין הצדדים ושולם מידי חודש . מכאן שבניגוד לגרסה המתחמקת של הנתבע, יש בפנינו תיעוד מזמן אמת של הסדר השכר על פיו הועסק התובע התואם את גרסתו בתביעה ובתצהיר שלפנינו, ומשכך מהווה חיזוק לגרסה זו.
20. בהיעדר דוחות נוכחות ובהיעדר רישום המתייחס לסכומים שקיבל התובע בפועל מידי חודש כשכר עבודה ובמציאות שבה אין בידינו לקבל את גרסת הנתבע על תנאי השכר של התובע – המסקנה המתבקשת היא כי אין לתת כל משקל לתלושי השכר (החלקיים) המתייחסים לשכר ששולם לתובע בפועל ולזכויות נלוות. הדברים נכונים בפרט שעה שהנתבע נמנע מלהביא ראיות המתייחסות לאופן שבו נערכו תלושי השכר תוך פירוט והסבר לרכיבי השכר שמפורטים שם ובשעה שהנתבע מודה כי התלושים בחלקם נערכו כך שיתאימו לשכר ששולם לתובע בפועל.
21. אשר על כן, מקובלת עלינו גרסת התובע הן לעניין השכר והן באשר לאי תשלום זכויות נלוות – דוגמת הזכות ל חופשה, הבראה, מענק שנתי וכיוצ"ב זכויות.
הדיון ברכיבי התביעה:
התביעה לפיצויי פיטורים -
22. אין מחלוקת כי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו על רקע פקיעת תוקף אשרת השהייה של התובע בישראל; וגם כאן נפנה לעדות הנתבע אשר נשאל והשיב:
"ש. התובע, מתי אמור לעזוב את ישראל?
ת. לא זוכר את התאריך, אבל הפיצויים שאני רוצה לשלם לו וכל מוכן, אבל הוא נעלם לי, גם כרטיס הטיסה אני שילמתי והוא צריך לשלם.
ש. אז הסתיימה תקופת העבודה הקצובה שלו?
ת. נכון".
23. כפי שכבר נפסק, עובד זר המסיים את תקופת העסקתו אצל מעסיקו הישראלי, בתום תקופת האשרה המתירה לו לעבוד בישראל – זכאי לפיצויי פיטורים . לפיכך פשוט כי גם התובע שסיים את עבודתו בשירות הנתבע על רקע חזרתו לביתו בתאילנד עם תום התקופה בה הוא רשאי לעבוד בישראל, זכאי גם הוא לפיצויי פיטורים.
עם זאת טען ב"כ הנתבע כי עזיבת התובע את מקום העבודה מספר ימים לפני מועד הטיסה, מהווה "נטישה", באופן השולל את זכותו של התובע לפיצויי פיטורים. נאמר מיד כי בטענה זו אין כל ממש , שכן במועד שבו עזב התובע את מקום העבודה, ההחלטה על סיומם של עובד מעסיק בין הצדדים הייתה לעובדה מוגמרת; ומכאן שזכותו של התובע לפיצויי פיטורים כבר גובשה. בנסיבות אלה, לעזיבת התובע את מקום העבודה אין השלכה על עצם סיום יחסי עובד מעסיק אלא על מועד הסיום בפועל . עוד נוסיף כי לעובד הזר הזכות לסיים את העסקתו בפועל לצורכי התארגנות לקראת עזיבתו את הארץ ובמסגרת זו לפעול למימוש זכויותיו כעובד בסמוך למועד החזרה למולדתו . מכאן שעזיבת התובע את מקום העבודה ימים ספורים לפני מועד הטיסה איננה גורעת מזכותו לפיצויי פיטורים.
24. בהתאם זכאי התובע לפיצויי פיטורים על פי החישוב הבא:
התובע עבד אצל הנתבע מסוף פברואר 2011 ועד תחילת אוקטובר 2015, דהיינו 55 חודשים.
נכון לחודש ספטמבר 2015 עמד שכר המינימום על 4,650 ₪ לחודש.
מכאן שזכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 21,313 ₪.
25. מעדות הנתבע המצוטטת לעיל, עולה כי אף לטעמו לא הייתה מחלוקת של ממש בשאלת זכותו של התובע לפיצויי פיטורים, משסיפר בעדותו כי הייתה בכוונתו לשלם פיצויי פיטורים לתובע שלא התממשה לטענתו עקב "נטישת התובע את מקום העבודה" . אם זאת לא עשה הנתבע כל מאמץ לתשלום פיצויי הפיטורים שאף לטעמו היה עליו לשלם בשום שלב לאורך ההליך והתמיד בניהול ההליך, באופן שאין להסביר, אלא כרצון להתיש את התובע ולשלול ממנו זכויות להן הוא זכאי. בנסיבות אלו יש בסיס לתביעת התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. על פי פסיקת בית הדין הארצי, בעת פסיקת פיצויי הלנה, יש לאזן בין התכלית שפיצויי הלנה באים להגשים – הרתעת מעסיקים ושמיעה על כבוד האדם של העובד – לבין המשמעות הקשה של פסיקת פיצויי הלנה על המעסיק ויכולתו לנהל את עסקו . על רקע זה, הצורך בהרתעת המעסיק הנתבע ומנגד בהתחשב במשמעויות הכלכליות הקשות של פסיקת פיצויי הלנה על המעסיק, הרינו מעמידים את שיעורם של פיצויי הלנת פיצויי פיטורים על סכום של 15% לשנה מסכום פיצויי הפיטורים שנפסקו מיום 1.11.2015 ועד ליום התשלום בפועל.
התביעה לשכר ולזכויות נלוות
26. תביעת התובע להפרשי שכר מינימום מבוססת על הרישומים שערך התובע בזמן אמת שבמסגרתם מידי חודש פירט את ימי העבודה, שעות נוספות שעבד ככל שעבד והשכר ששולם לו בגין עבודתו על בסיס התעריף היומי ותעריף העסקה בשעות נוספות בחודש אליו מתייחס הרישום.
על בסיס רישום זה, ערך ב"כ התובע חישוב של הפרשי שכר מינימום לו זכאי התובע על כל חודש שבו עבד, בגובה ההפרש שבין שכר המינימום לו זכאי התובע בהתבסס על מספר ימי העבודה והשעות הנוספות שעבד באותו החודש, לשכר ששולם בפועל. החודשים בהם עבד התובע ב"קבלנות", לא הוכללו בתביעה להפרשי שכר. על בסיס העקרונות המפורטים לעיל, תבע התובע הפרשי שכר בסכום של 79,954 ₪.
27. כאן המקום לציין, כי בשעה שהתביעה על הפרשי שכר שלפנינו נסמכת על הוראות חוק שכר מינימום, גרסת התובע באשר לשכר ששולם בפועל ורישום נוכחות שערך בזמן אמת - אין מקום לטענות הנתבע בסיכומיו לפיהן יש לדחות את תביעת התובע להפרשי שכר בנימוק כי השכר ששולם לתובע שולם על בסיס הסכם בין הצדדים (טענה העומדת בניגוד לתכליתו ולהוראותיו המפורשות של חוק שכר מינימום) ובנימוק נוסף המתייחס לתשובות שנתן התובע, ומהן עולה כביכול לא הועסק התובע במתכונת קבועה (שכן התביעה להפרשי שכר איננה מתבססת על מתכונת העסקה אלא להבדיל על רישום נוכחות).
28. כפי שנאמר לעיל, מקובלת עלינו גרסת התובע על תנאי השכר בהם הועסק – שהם בתמצית העסקה בשכר יומי ובשעות נוספות בתעריף שהשתנה מעת לעת – אך לאורך כל תקופה היה נמוך משכר המינימום היומי ומגמול על העסקה בשעות נוספות כחוק - בהיקף שבא לביטויי ברישום הנוכחות שצרף לתביעתו. עוד יש לציין, כי טענות התובע בטבלה שצירף עם הגשת התביעה המרכזת א תביעת השכר לא זכו להתייחסות מצד הנתבע – בין בדרך של הצגת חישוב נגדי ובין בדרך של בקשה לפירוט החישוב (לרבות בדרך של בקשה להצגת חוות דעת מסודרת) ו/או התייחסות לחישוב בחקירתו הנגדית של התובע. בהימנעות זו מצד הנתבע לבקש פירוט של דרך חישוב הפרשי שכר מינימום שתבע התובע ו/או בה צגת גרסה נוגדת – יש לראות כהסכמ ת הנתבע/אי הכחשת סכום שתבע התובע כהפרשי שכר, ככל שתידחה גרסתו לפיה שילם לתובע שכר מינימום.
29. אשר על כן, התביעה להפרשי שכר מתקבלת ובהתאם על הנתבע לשלם לתובע הפרשי שכר בגין אי תשלום שכר מינימום בסכום שנתבע בכתב התביעה – 79,954 ₪.
30. כמצוין בפרק בפסק דין זה הדן בתנאי העסקתו של התובע, מקובלת עלינו גרסת התובע כי לתלושי השכר אין כל משמעות כאשר פרט לשכר ששולם לתובע בהתאם להסדר בין הצדדים עליו העיד התובע – לא שולמו לתובע סכומים נוספים . במילים אחרות, לאורך תקופת הקשר לא נהנה התובע מהזכויות להן הוא זכאי כדין מכוח החוק, ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף החקלאות.
אשר על כן, זכאי התובע לזכויות נלוות כמצוין להלן:
א. המשמעות מקבלת גרסת התובע לפיה לא קיבל תשלום בגין ימים בהם לא עבד היא שהתובע לא מימש את זכותו לחופשה בתשלום כמתחייב מהוראות חוק חופשה שנתית תשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") במהלך תקופת הקשר; ומכאן שהוא זכאי לדמי פדיון חופשה בסיום הקשר.
בהתאם זכאי התובע לדמי פדיון חופשה כדלקמן.
עם סיום יחסי עובד מעסיק בין הצדדים, זכאי התובע לדמי פדיון חופשה בהתייחס למכסת ימי החופשה שצבר בשנים 2012, 2013, 2014 ולתקופה שמיום 1.1.2015 ועד ליום 1.10.2015.
בשנים 2012 2013 ו -2014 היה התובע זכאי למכסת חופשה של 14 ימים לכל שנה, שבגינן היה זכאי לדמי חופשה שהם שווי ערך לשכר עבודה של 12 ימים (כמי שעובד שישה ימים בשבוע).
בגין שנת 2010 היה התובע זכאי למכסת חופשה של 15 יום בגינם היה זכאי לדמי חופשה שהם שווי ערך לשכר של 13 ימי עבודה.
יוצא מכאן כי עם סיומם של יחסי עובד מעסיק זכאי התובע לדמי פדיון חופשה לפי החישוב הבא:
ערך יום עבודה נכון למועד סיום הקשר, על פי חוק שכר מינימום – 186 ₪;
דמי חופשה ביחס למכסת ימי החופשה שצבר התובע בתקופה שמ-1.1.2012 ועד למועד סיום הקשר (49 ימים) כפול ערך יום חופשה (186 ₪) – 9,114 ₪.
ב. תביעה לדמי חג מחייבת פירוט ימי החג בגינם נתבע התשלום תוך התייחסות לשאלה אם יום החג חל בשבת אם לא, אם עבד התובע ביום החג אם לאו ואם עבד יום לפני ויום אחרי החג אשר בגינו נתבע התשלום. במקרה שלפנינו התביעה לתשלום עבור ימי חג נטענה באופן סתמי, מבלי לפרט את ימי החג בגינם נתבע התשלום , מבלי להתייחס לשאלה אם עבד התובע ביום החג ואם יום החג בגינו נתבע תשלום חל בשבת. אשר על כן, התביעה לתשלום עבור ימי חג נדחית.
ג. בענייננו, לא שילם הנתבע לתובע דמי הבראה לפיכך ובהתחשב במועד הגשת התביעה, זכאי התובע עם סיומם של יחסי עובד מעסיק, לתבוע את הזכות לדמי הבראה ביחס לשנתיים האחרונות להעסקתו. בהתאם זכאי התובע לדמי הבראה, על בסיס מכסה של שבעה ימי הבראה לכל שנה מהשנתיים שעבד קודם למועד סיום הקשר – בסכום של 5,194 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1 1.2015.
ד. צו ההרחבה בענף החקלאות קובע כי עובד יומי זכאי לדמי כלכלה בשיעור של 4 ₪ לכל יום עבודה בפועל; ולמענק (שנתי) של 4 ₪ ליום עבודה גם כן. על פי עדות התובע שלא נסתרה עבד התובע ככלל 6 ימים בשבוע ומכ אן שזכאי התובע לדמי כלכלה ומענק על פי החישוב הבא:
התובע עבד 55 חודשים מסוף פברואר ועד תחילת ספטמבר 2015, שישה ימים שבוע – דהיינו 25 י מים בחודש. סה"כ 1,375 ימים. בחודש אוקטובר 2015 עבד התובע תשעה ימים. יוצא מכאן כי התובע עבד לאורך התקופה מושא התביעה, סה"כ 1,384 ימים.
משזכאי התובע לדמי כלכלה בשיעור של 4 ₪ לכל יום עבודה בפועל, זכאי התובע לדמי כלכלה בסך של 5,536 ₪.
על בסיס אותו חישוב שעל פיו נקבעה זכותו של התובע לדמי כלכלה, זכאי התובע למענק בסכום של 5,536 ₪.
לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2015.
ה. בהיעדר הפניה למקור נורמטיבי המתייחס לזכותו של התובע לשי לחג ולשווי השי בכסף, התביעה לתשלום שי לחג נדחית.
ו. על פי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, חייב מעסיק בענף החקלאות לשלם לעובד חודשי, כהגדרתו בהסכם – "עובד המקבל משכורת חודשית" – תוספת ותק.
במקרה שלפנינו התובע הינו "עובד יומי" כהגדרתו בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה; ומכאן שהתביעה לתשלום תוספת ותק נדחית.
ז. ההסכם הקיבוצי וצו הרחבה בענף החקלאות מחייב את המעסיק לספק בגדי עבודה והנעלה לעובד. על פי פסיקת בית הדין הארצי, הזכות לביגוד ולהנעלה איננה ניתנת לפדיון. אשר על כן, התביעה לבגדי עבודה – נדחית.
ח. על פי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, חייב המעסיק להפקיד לטובת התובע 6% מהשכר לקרן פנסיה. כפי שנפסק, במציאות שבה לא ניתן להפקיד לטובת העובד הזר כספים לקרן פנסיה, זכאי העובד לפיצוי בגובה הפרשת המעסיק לקרן. אשר על כן זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפקדת כספים לקרן פנסיה על פי החישוב הבא:
בחודש מרץ 2011 עמד שכר המינימום על סך של 3,850 ₪; מכאן שהיה על הנתבע להפקיד לזכות התובע סכום של 231 ₪ לטובת רכישת זכויות פנסיה.
בחודשים אפריל, מאי ויוני 2011 עמד שכר המינימום על סך של 3,890 ₪. מכאן שהיה על הנתבע להפקיד לזכות התובע סכום של 700 ₪ לטובת רכישת זכויות פנסיה לחודשים אלה.
החל מחודש יולי 2011 ועד לחודש ספטמבר 2012 כולל (סה"כ 15 חודשים), עמד שכר המינימום על סך של 4,100 ₪. מכאן שהיה על הנתבע להפקיד לזכות התובע סכום של 3,690 ₪ לטובת רכישת זכויות פנסיה לחודשים אלה.
מחודש אוקטובר 2012 ועד לחודש מרץ 2015 כולל (סה"כ 30 חודשים) , עמד שכר המינימום על סך של 4,300 ₪. מכאן שהיה על הנתבע להפקיד לזכות התובע סכום של 7,740 ₪ לטובת רכישת זכויות פנסיה לחודשים אלה.
מחודש אפריל ועד לחודש ספטמבר 2015 כולל (סה"כ 5 חודשים), עמד שכר המינימום על סך של 4,650 ₪. מכאן שהיה על הנתבע להפקיד לזכות התובע סכום של 1,395 ₪ לטובת רכישת זכויות פנסיה לחודשים אלה.
סה"כ היה על הנתבע להפקיד לזכות התובע סכום כולל של 13,756 ₪ לטובת רכישת זכויות פנסיה.
כמצוין לעיל, משלא ניתן להפקיד לזכות עובד זר דוגמת התובע, כספים לקרן פנסיה, הרינו מחייבים את הנתבע בפיצוי בגובה הפקדות המעסיק בשיעור הפרשת המעסיק לקרן פנסיה, בסכום של 13,756 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2015.
סוף דבר:
31. לאור האמור לעיל על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. פיצויי פיטורים 21,313 ₪;
ב. הפרשי שכר 79,954 ₪;
ג. דמי פדיון חופשה 9,114 ₪;
ד. דמי הבראה 5,194 ₪;
ה. דמי כלכלה 5,536 ₪;
ו. מענק 5,536 ₪;
ז. פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה 13,756 ₪.
עם זאת, העמיד התובע את התביעה להפרשי שכר ולזכויות נלוות על סכום כולל של 100,000 ₪. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 21,313 ₪ בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים כאמור בפסקה 25 לפסק דין זה; וסכום של 100,000 ₪ כהפרשי שכר וזכויות נלוות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2015.
32. לאור התוצאה, זכאי התובע להשתתפות בשכר טרחת עורך הדין בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.
33. הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.
ניתן היום, י"ז כסלו תשע"ט, 25 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.
נציג עובדים-
מר ישראל עמי שי
משה טוינה, שופט
נציג מעסיקים –
מר חיים ניסן הנגבי